משה בנימין ובניו בע"מ נ' דרעי ואח'

פסק דין

לפניי ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל (כתוארה אז), אוסיילה אבו אסעד, מיום 19.1.11 במסגרתה קיבלה כב' הרשמת טענת פרעתי ובקשה לסגירת התיק שהעלו המשיבים נגד בקשה לביצוע פסק דין מיום 5.9.1992, אשר הגישה המערערת ללשכת ההוצאה לפועל.

רקע כללי:

1.המשיבים 1 ו- 2 (להלן – המשיבים) מחזיקים מזה שנים רבות בחנויות הממוקמות בחלקים מהמקרקעין הידועים כגוש 22923 חלקות 4,5,6, ו-7, בבית שאן (להלן: "המקרקעין").

2.בשנת 1992 הגישה המשיבה 4, חברת ב.מ.ב נכסים ובניין בע"מ (להלן - ב.מ.ב), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין, תביעת פינוי נגד המשיבים, בטענה, כי הם יושבים במקרקעין שלא כדין. המשיבים התגוננו בין היתר בטענה, כי רכישת הזכויות במקרקעין על-ידי ב.מ.ב נעשתה מלכתחילה בשמם ומטעמם של כלל המחזיקים במתחם האמור, וכי רישום הזכויות על שמה בלבד נעשה במרמה.

3.הצדדים הגיעו להסכם פשרה (להלן – הסכם הפשרה), לו ניתן תוקף של פסק דין ביום 5.7.1992 (להלן –פסק הדין). בהסכם הפשרה נקבע, בין היתר, כי המשיבים יפנו את המושכרים, המבונים ושאינם מבונים תוך חודש מהמועד בו יקבלו מב.מ.ב דרישה לפינוי בגין בניה שהיא מתעתדת לבנות על גבי המקרקעין, וכי הודעת הפינוי לא תישלח לפני 15 ימים מהיום שינתן היתר בניה כדין ונחתם הסכם או זיכרון דברים שבין ב.מ.ב לבעלי מקצוע בקשר לתחילת הבניה ו/או תחילת היסודות. עוד נקבע בהסכם, כי למשיבים שמורה אופציה לרכוש שטחים מבונים שיבנו ע"י ב.מ.ב במקרקעין (100 מ"ר במחיר עלות ושטחים נוספים במחירי שוק), תוך 60 יום מהיום שיקבלו דרישה לפינוי ויוצגו בפניהם תוכניות הבניין שתוכננו ע"י התובעים. כן נקבעו בהסכם הוראות נוספות לעניין תשלום דמי שכירות על-ידי המשיבים בגין המקרקעין, הוראות לעניין מימוש האופציה וחתימה על הסכם לרכישת המקרקעין לפי האופציה, מנגנון לבירור מחלוקות על מחיר העלות, ועוד.

השנים חלפו, מבלי שהתבצעה במקרקעין בניה כלשהי, ותוך שהמשיבים ממשיכים להחזיק בפועל במקרקעין.

ביום 18.6.2010 נחתם הסכם בין ב.מ.ב לבין המערערת, חברת משה בנימין ובניו (להלן – המערערת). במסגרת ההסכם, מכרה ב.מ.ב את זכויותיה במקרקעין למערערת. בהסכם צויין, בין היתר, כי ביחס למקרקעין קיימות זכויות שכירות לצדדים שלישיים, וכן צויין קיומו של פסק הדין.

לאחר חתימה על ההסכם האמור, פנתה המערערת למשיבים ודרשה כי יפנו את המקרקעין, תוך הסתמכות על פסק הדין. לאחר חילופי מכתבים בין הצדדים, ומשלא פונו המקרקעין, הגישה המערערת את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, וביקשה לאכוף את פינויים של המשיבים מהמקרקעין.

המשיב 1 (וכן אדם נוסף, שהיה אף הוא במקור משיב לערעור, אך נמחק בהסכמה), הגיש התנגדות לבקשת הביצוע בטענת "פרעתי", ואילו המשיב 2 הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ. במסגרת הבקשות הועלו שתי טענות מרכזיות. האחת – כי המערערת איננה "זוכה" לפי חוק ההוצאה לפועל, ולפיכך אין לה כל מעמד לעניין הבקשה לאכיפת פסק הדין. השניה – כי הסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין, כולל מערכת שלובה של חיובים ההדדיים בין הצדדים, וכי כל עוד לא קיימה המערערת את חיוביה שלה בהתאם להסכם, לא ניתן להוציא לפועל את פסק הדין באופן סלקטיבי וביחס לחיובם של המשיבים בלבד.

החלטת כב' רשמת ההוצל"פ:

לאחר קיום דיון בבקשות, ולאחר שהוגשו סיכומים מטעם הצדדים, ניתנה החלטת כב' הרשמת המקבלת את בקשות המשיבים ומורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

כב' הרשמת קבעה בהחלטתה, כי המערערת איננה "זוכה" בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, ואף איננה חליפה של זוכה כאמור, ולפיכך אין להתיר לה לבצע את פסק הדין בהוצאה לפועל. לעניין זה קבעה כב' הרשמת, כי הסכם הפשרה שאושר בפסק-הדין, טומן בחובו שורה של חיובים לטובת בעלי הדין ולחובתם; לצד זכויותיה של ב.מ.ב כלפי המשיבים לפי ההסכם, עומדים חיוביה כלפיהם. בהתאם לסעיף 6 לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המחאת חיובים"), המחאת חיוב טעונה הסכמת הנושה, ובענייננו – את הסכמת המשיבים. במקרה דנן, אין לומר כי ניתנה הסכמת המשיבים להמחאת החיוב כלפיהם; העובדה שהמשיבים שילמו שכ"ד למערערת אינה מצביעה על הסכמתם להמחאת החיובים, וגם בניהול המו"מ בין הצדדים עובר להגשת הבקשה לביצוע פסק הדין להוצאה לפועל, אין כדי להצביע על הסכמתם. נוכח קבלת הטענה האמורה, לא הכריעה כב' הרשמת בטענתם הנוספת של המשיבים.

תמצית טענות הצדדים בערעור:

טענות המערערת:

10.לטענת המערערת, טעתה כב' הרשמת, עת קבעה, כי אין למערערת מעמד של זוכה בהוצאה לפועל, ולחילופין מעמד של חליפה של הזוכה. עוד לטענתה, טעתה כב' הרשמת עת התעלמה בהחלטתה מהעובדה, כי יש לה מעמד קנייני במקרקעין וכי זכויותיה הועברו אליה בשתי דרכים חלופיות, האחת, העברת זכויות החכירה במינהל מקרקעי ישראל ולחילופין באמצעות הסכם מכר מקרקעין. זאת ועוד, לטענתה, קיימות לה זכויות בעלות מכוח זכות שביושר על המקרקעין וזאת עד שתועבר באופן פורמאלי על שמה בספרי המינהל ולשכת רישום המקרקעין. מעמדה כזוכה או חליפה מוקנה לה מכוח הסכם המכר כבעלת זכויות במקרקעין.

11.עוד לטענת המערערת, טעתה כב' הרשמת עת פסקה, כי פסק הדין במקרה דנן, כולל לא רק זכויות אלא גם התחייבויות, וכי דרושה הסכמת הנושה להמחאת החבות בין המשיבה 4 למערערת. זאת מאחר והוראת סעיף 21 לחוק השכירות והשאילה התשל"א – 1971 (להלן: "חוק השכירות והשאילה"), גוברת על הוראת סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, וקובעת המחאה כפויה של חבויות הבעלים המקורי אל חליפתו. זאת ועוד, התנהגות המשיבים מעידה כשלעצמה על ההסכמה להמחאת החיובים, ככל שנדרשה כזו. לתמיכה בטענותיה צירפה המערערת חוות דעת משפטית שנערכה לבקשתה על-ידי כב' השופט (בדימוס) דוד בר-אופיר.

טענות המשיבים:

12.המשיבים טוענים, כי צדקה כב' הרשמת בהחלטה לפיה המערערת איננה בעלת מעמד של "זוכה" בהתאם לחוק ההוצאה לפועל. זאת, מאחר שהסכם הפשרה לו ניתן תוקף של פסק דין, כולל גם חיובים החלים על ב.מ.ב, וחיובים אלה לא ניתנים להמחאה למערערת ללא קבלת הסכמת המשיבים, שלא ניתנה. ההסכם האמור איננו בגדר הסכם שכירות גרידא, ולפיכך הוראת סעיף 21 לחוק השכירות איננה רלוונטית לענייננו.

13.עוד טוענים המשיבים, כי לא ניתן היה להגיש את פסק הדין לביצוע, שכן טרם התגבשו התנאים לפינוי המקרקעין בהתאם להסכם. לעניין זה טענת המשיבים היא, כי בהתאם להסכם, פינוי המקרקעין מותנה בהתקיימות תנאים שונים, שלא התקיימו. כך, סעיף 1 להסכם הפשרה קובע, כי הודעת הפינוי לא תישלח לפני 15 יום מהיום שיינתן היתר בניה כדין ונחתם הסכם או זיכרון הדברים שבין התובעת לבעלי מקצוע בקשר לתחילת הבניה. מנהל המערערת הודה בעדותו, כי אין בידיו הסכמים חתומים להתחלת העבודה. עוד טוענים המשיבים, כי יש לפרש את הוראות החוק לעניין האופציה שניתנה להם לרכוש את המקרקעין, כחיובים שלובים עם החיוב לפנות את המקרקעין, כך שכל עוד לא מילאה המערערת אחר הוראות ההסכם לעניין זכות האופציה, ובכלל זה – לא העבירה לידיהם את מלוא הפרטים שדרשו ביחס למחיר העלות של הבניה ונתונים נוספים, לא ניתן להורות על פינויים מהמקרקעין מכוח ההסכם.